כמה טוב להריח לחם חם שיצא זה עתה מן התנור. במיוחד לאחר המאמצים הרבים שהשקענו בהכנתו. ניפינו, עירבבנו לפי המתכון (וגם קצת לפי הרגש), לשנו, התפחנו והכנסנו סוף סוף לתנור. לשמע קריאות ההתפעלות מן הלחם עלולה להתגנב ללבנו, האופות, תחושה של גאווה על היצירה שיצאה מתחת ידינו. את ההצלחה אפשר לתלות בסיבות "טבעיות" רבות: המתכון המעולה שקיבלתי מהשכנה, תבלין מיוחד שהוספתי, וכמובן הניסיון הרב שלי באפייה...
ממש כאן, בין הסירים לסינר, מוטלת עלינו מצוות הפרשת חלה.
התורה מצווה אותנו לקחת חתיכה מן הבצק ולהקדיש אותה לקדוש–ברוך–הוא. להרפות מאחיזתנו העיקשת במעשה ידינו, ולהיזכר: לא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ברכת ה' השורה בכול שורה גם בלחם מעשה ידי.
גם החקלאי המגדל את החיטה מצווה להפריש חלק מן היבול. בדומה לעקרת הבית, החקלאי משקיע את מרצו וכוחותיו בשדהו, חורש וזורע, ומחכה לראות ברכה בעמלו. אולם החקלאי חש בכל רגע ורגע את תלותו בחסדי שמים. בענווה עומד הוא נוכח כוחות הטבע, ונושא תפילה לבורא עולם בציפייה לגשמי ברכה. בהגיע הרגע המיוחל, ייטול מפרי עמלו וירים תרומות ומעשרות.
מצוות הפרשת חלה מוליכה אותנו צעד נוסף קדימה: היא מזכירה לנו, כי השגחת הבורא אינה מסתכמת בניצוח על איתני הטבע. השגחתו ממשיכה ומלווה אותנו גם בשעת לישת הבצק במטבח, וברכתו שורה במעשה ידינו ממש. לכן אין מפרישים חלה מן הקמח הגולמי, אלא מן הבצק שהכנו במו ידינו דווקא. כך אנו מבטאות את ההכרה בכך שבורא עולם משגיח על כל פרט בחיינו ומברך את מעשה ידינו.
מכאן המנהג הרווח בכמה קהילות ישראל לומר לפני הפרשת חלה: "ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ יז)
